מקור יהודי והשפעה בקבלה

מקורות ההשפעה של הקבלה:

  1. מקור יהודי

א. התקופה המוקדמת עד חתימת התלמוד הבבלי (סוף מאה 5 לספירה)

מסורת הפרד"ס: מסורת תנאית שבמרכזה רבי עקיבא. הפרדס שם נוסף לפלרומה שהמיסטיקן רוצה להכנס לתוכה. 4 נכנסו לפרדס : אחד הציץ ונפגע (בן זומא), אחד הציץ ומת (בן סומא), אחד נכנס ויצא בשלום (רבי עקיבא) ואחד כפר בעיקר (בן אבויה).

רבי עקיבא: "כשתבואו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים": כשתבואו אל פנימיות אחד ההיכלות, תראו שהוא עשוי שיש כה מלוטש שיראה בעיניכם כמים, אם לא תעמדו על משמר האינטגרציה של אישיותכם תטבעו בתוך האלוהות ותודעתכם העצמית תמחה. המיסטיקן הקדום, בניגוד למקובל, מבקש לשמור על האינטגרציה של האישיות בתהליך האיחוד המיסטי.

ב. התקופה המאוחרת- עד מאה 10 לספירה: יורדי המרכבה ובעלי ההיכלות

יורדי המרכבה- פרק א יחזקאל. המרכבה היא המכלול האלוהי של העולם המתפתח והמסתעף.

מערכת היכלות- כל אחד בתוך קודמו. אם נעבור היכלות אלה (בהרפתקה מסוכנת וקשה), אז נגיע להיכל השביעי ונצפה באל יושב על כסא הכבוד. על שער כל היכל עומדים שומרי ההיכלות והמיסטיקן צריך לגבור עליהם, לפעמים דרך השבעות מאגיות.

סוף המיסטיקה הקדומה- נמזגת לתוך הקבלה בסוף המאה ה-12.

שני הזרמים הבאים הם העיקריים בהשפעתם על הקבלה:

  1. הזרם הגנוס

גנוזיס= ידיעה. ידיעה שהפנמתה תביא לגאולה.

א. תפיסת האלוהות כמכלול אורגני– משל העץ ההפוך; על הענפים: פלרומה=מלאות, כוליות, לבוש הנשמה האלוהית בצורה וחומר. בתוכה- איאונים=נֵצחים, כוחות שונים ומנוגדים, המתנגשים ומתחברים זה עם זה. יסודות מיתיים.

בקבלה- מופיע דימוי האילן ההפוך

ב. הבחנה בין טוב ורע באלוהות– קונפליקט בין שורש האילן, האל הטוב, לבין אחד האיאונים, הדמיורגוס (מושג אפלטוני), בורא העולם כאקט של חיקוי ביחס לאידאות האלוהיות- נחות מהאל המקורי.

בקבלת האר"י נאמר ששורש הרע מצוי באל עצמו ואם ננסה לשנותו נמצא פוגמים בשלמותו.

במקורות הקדומים היהודיים, הדמיורגוס נקרא "יוצר בראשית", בורא כאקט מטאפיזי של בגידה באל הטוב. האל רע- יוצר העולם הזה, האל הטוב- יוצר הנשמות והרוחות. האל הרע גנב ניצוצות של אורה מהאל הטוב והטמין אותם במציאות הגשמית. ניצוצות אלו הם נשמות בני האדם. אנו נמצאים הכלואים בחומר ורוצים להשתחרר ממנו ולשוב. השיבה באמצעות הידיעה שאנו לא באמת שייכים לעולם הזה ומלכתחילה לא היינו אמורים להיות בתוכו.

מקורות גנוסטיים אנטישמיים זיהו את הדמיורגוס עם אלוהי ישראל, האל שלפי המקרא ברא את העולם הזה.

ג. הבחנה בין זכר לנקבה באלוהות– האיאונים ערוכים בכפילות זכרית-נקבית. אפשר לאפיין את ההתרוצצות בפלרומה כהתרוצצות שביחסי זכר נקבה. בקבלה, אקט הזיווג שבין הזכר האלוהי לבין בת זוגו שיתקיים בעזרת האדם יזרים שפע לעולם.

  1. התורה הנאו-אפלטונית

ראשיתה בפלוטינוס (מאה 3 לספירה).

א. תפיסת אל טרנסנדנטית ומושג ההאצלה

אל השבוי במעמקי עצמו, לא מתגלה ולא נע, טבוע בחוקיות של עצמו, חוקיות של זרימה אינסופית המחייה את העולם. חוקיות זו נקראת האצלה (אמנציה). בתפישה זו העולם לא התחדש "יש מאין", אלא זורם ומתגלה כל הזמן.

ב. משל המים ומשל האור- רצף היררכי של מציאות אחת

משל האור: קרן אור שמתפשטת בעולם ומגיעה בסוף לארץ, לא מובחנת ממקורה. כשהקרן מתרחקת ממקורה הולך ומועם זוהרה. החושך אינו אלא אור שהתמעט עד כדי כך שלעינינו הוא נראה כחושך, אך למעשה אין אלא אור. זו תפיסה מוניסטית מובהקת. הקבלה תטען שהאל רוצה להתגלות ולכן עוטף עצמו בשכבות של עלטה כי אורו מסנוור מדי.

משל המים: המים בוקעים ממבוע נעלם. ככל שהם מתרחקים מאפיקם הם נהיים עכורים יותר. טיפה המצויה במיי האוקינוס לא מובחנת ממקורה.

ג. האופציה המיסטית- העלייה

העולם בנוי מדרגות מלמטה למעלה. בהקשר זה מתפרש סולם יעקב כסולם בו עלה יעקב כדי לכונן קשר האלוהות.

ד. ראיית בשר מול ראיית רוח

כדי לעלות במדרגות יש להבחין בין שני סוגי הראייה:

ראייה בעיניי הבשר: מתייחסת למציאות לפי ממצאי החושים ובמגע אמפירי. זו מציאות מחולקת, מפוררת, עשויה גבולות ומחיצות. מי שמתבונן בעיניי הרוח, התבוננות ספיריטואלית, יזכה להשתחרר מהריבוי והמחלוקת ויגלה את האחדות האלוהית של ההוייה כולה. הסתכלות בעיניי רוח מאפשרת חשיפת האלוהי שמאחוריי הסימבוליקה שבמציאות. הזהר אומר: "לית אתר פנוי מני"- אין מקום פנוי ממנו. האימננטיות המאחשת שבהוייה האלוהית שבכל. בעולם בו המחיצות נופלות גם נוצרת אתיקה שונה, לא אינדיבידואליסטית.

  • מקור השם קבלה ומעמדה בתוך המסורת היהודית

קבלה= מסורת, המועברת מאב לבן וממורה לתלמיד.

הקונפליקט במסורת: בין שמרנות לחידוש: מצד אחד, מקודשת ואלוהית, וככזו עלינו להעבירה מבלי לשנותה. מצד שני, אם המסורת תקפא בשמרנותה, היא תהפך לבלתי רלוונטית ואז תעלם.

הפתרון לקונפלקט: מתודת הפרשנות. גרעין המסורת הוא דבר אלוהים, אמת אובייקטיבית בלתי מובנת. הפירוש מאפשר לכל דור להכיל רק אספקט אחד, גילוי מסוים של דבר אלוהים, הטבוע בו מלכתחילה.

מהר"ל– "איך אפשר לומר 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים'?" מדמה את האמת האלוהית לעיגול. שניים ניצבים במרכזו. אחד פונה דרומה והשני צפונה, רואים דברים שונים. רק הראייה הסינפטית האלוהית של האל יכולה לראות שהכל אחד, שגם אלו וגם אלו דברי אלוהים חיים.

– דווקא משום שהיא חשה זרות ממקורותיה (מושפעת מגנוסטיקה ונאו-אפלטוניות), הקבלה רוצה לשוות לעצמה אופי נורמטיבי, ולכן מתבססת על טקסטים אוטוריטטיביים.

– מייצרת תחושת רציפות ע"י זה שהיא נתלית בדמויות מסורתיות: משה רבנו, רשב"י.

– לגיטימיות הפרשנות נובעת מהעובדה ש"אין יהדות אחת." (ג. שלום). היהדות היא כל שבני אותה תקופה מסכימים עליו שיהודי הינו. קיים פלורליזם פרשני.

– יש בקבלה אלמנט אליטיסטי: שומרת על איזוטריות וסודיות שמא יכשלו בהבנתה. לפי הזהר, כשהשעה תתאים, יבוא יום וכל בני ישראל יהיו מקובלים.

 

  • תורת האלוהות של הקבלה הקדומה

הבחנה בין שני היבטים בהוייה האלוהית (זה לא שתי אלוהיות):

א. הנעלם– אחד ויחיד, אינסופי, נעלם

אינסוף (א"ס): לא מוזכר בתורה. ישות טרנסנדנטית באופן מוחלט שלעולם לא תוודע. מתוארת רק במונחים נגטיביים- אין לה הופעה פרסונאלית, אין עימה דיאלוג, מפגש. אין בפינו לומר עליו דבר, אלא רק לרמוז על עצם מציאותו.

ב. המתגלה– מערכת של עשר ישויות (לא תכונות) הנקראות ספירות. הספירות הן סוג של איאונים בפלרומה הגנוסטית. המתגלה משמש מטבעו מושא להתבוננות.

גם באדם יש שני היבטים:

א. פנימי- נעלם ואינו ידוע לעצמו ולאחרים, מעבר להשגתו

ב. חיצוני- ג'סטות, אָפקטים, אופני דיבור.

מבנה מערכת הספירות

 

א"ס – אינסוף

כתר

חכמה                       בינה

חסד                          דין

תפארת

נצח                         הוד

יסוד

מלכות

 

– הא"ס והכתר- שורש האילן

– תפארת- הגזע המרכזי

– שאר הספירות- ענפי הפלרומה.

– הספירות היו מלכתחילה כלולות בתוך הא"ס. מתוכו הן יוצאות ונאצלות, בנביעה משוללת רצון.

– בנויות מבנה היררכי, נאו אפלטוני

מקור השם "ספירות"

– "ספר היצירה"- מקור קדם-קבלי, ארץ-ישראלי, מאה 2-3 לספירה. עורר עניין גדול בימה"ב בשל שלוש סיבות:

  1. נושאיו: קוסמולוגיה (מבנה העולם) וקוסמוגניה (אופן התהוותו)
  2. ייחוסו הקדום לאברהם אבינו. לכן כמעט התקדש.
  3. ספר סתום, בלתי מובן, ולכן ניתן לתלות בו פירושים רבים.

– הפילוסופיה הפיתגוראית: ניסתה לנתח את המשמעות הפילוסופית של כל מספר ומספר. כשהמונח "ספירות" הגיעה לקבלה השתנתה משמעותה לישויות סָפִּירִיות- מאורות, הֵאַרותיו של האינסוף.

– נקראות גם מידות לתיאור מידת השיעור שלהן. אין גילוי אלא בגבול. עובדת התגלותן אומרת שהן הוויות אלוהיות סופיות- מידות.

  • כתר

חוליית ביניים בין אינסופי לבין גילויו הסופי.

3 דעות על כתר ( 2 הראשונות נדחו ונתגלו מאוחר ע"י המחקר הביקורתי):

  1. מזהה בין הכתר והא"ס: הכתר הוא השורש העליון המוחלט האינסופי של המציאות כולה. דעה זו נדחתה והיתה שולית. איך אינסופי יכול להיות כלול בתוך הסופי? הרי אינסוף טרנסנדנטי באופן מוחלט. לכן דעה זו נפסלה.
  2. א"ס הוא המאציל, שורש תהליך האצילות ואילו הכתר הוא בגדר ספירה נאצלת ראשונה. גם דעה זו נדחתה. בכתר יש שתי בחינות:

– הבחינה העליונה של הכתר היא הבחינה התחתונה של א"ס המאציל

– התחתונה היא שורש הנאצלים שמתחתיה.

  1. הכתר כחוליית ביניים: הכתר לא זהה לא"ס וגם אינו יכול להיות נאצל מוחלט כיתר הספירות. הוא בגדר חוליית ביניים וככזה אינו יכול להימנות עם שאר הספירות. נעקר מן המניין של הספירות ואז נותרו 9 .

מכיוון שנשענים על פילוסופיה פיתגוראית, היה חשוב להם לשמור על עשר ספירות.

– ספירה שהיתה אמורה להחליף את כתר, אך בסוף לא מונים אותה היא ספירת דעת. היתה ממוקמת מתחת לחכמה ולבינה בקו האמצעי. השפיעה על גלגולים שונים בקבלה, למשל חב"ד (חכמה בינה ודעת).

– הזהר העלה את הכתר לא"ס, אך השאיר אותו במניין הספירות ועמדה זו התקדשה עד היום.

– לפי הזהר, היחס בין הא"ס לכתר הוא יחס של מקור ותולדה. הכתר הוא זוהרו הקדמוני של א"ס, הילתו של הא"ס, שלא חל לגביו שום שינוי.

– הספירות האחרות היו גנוזות בא"ס וברגע מסוים פרצו למבנה מערכתי מוכר. עד שלא חל עליהן תהליך אימנטי הן היו קיימות באי-קיומן. דבר זה לא נכון לגבי הכתר- הכתר, בן לוויה נצחי של הא"ס.

– מתעוררת בעיה: האינסוף סותר את תפיסת הבריאה של היהדות. "יש מאין" הוא ביטוי לאומניפוטנציה, הסוברניות המוחלטת של האל.

– הכתר קרוי גם אור אינסוף. אור המסנוור את רואיו, ולכן קרוי גם חושך- לא נוכל להכיל אותו, להביט. מתבטא בצמד המושגים אין ויש: הכתר הוא היש העליון המוחלט, קדום כא"ס. מהיותו יש מסוג זה קרוי בפי המקובלים גם אין, הרובד שמחוץ להשגתו של האדם.

– הכתר כרצון

בזהר הכתר מתואר כהופעה העצמותית של הרצון האלוהי. אך לפני הזהר יש התלבטות בדבר הכתר- האם הוא רצון או מחשבה? רצון מדגיש סוברניות וספונטניות של האל. אם הוא מחשבה הוא כפוף לחוקיות שאין מפלט ממנה.

בעיה נוספת: הרצון הוא סופי וכשהוא משיג את תכליתו הוא מגיע לקיצו. אז איך הוא אינסופי? לעיתים הם מתארים אותו כאנרגיה רבת עוצמה שזורמת לתכליתה המכוונת ומשיגה אותה. יש כאן סתירה בין רצון לבין ישות אינסופית. לפני השימוש בביטוי א"ס תיארו את האל כבלתי בעל תכלית.

איך מיושבת הסתירה?

הכתר הוא רצון שונה לחלוטין מרצון בני האדם. הרצון האלוהי הוא רצון עקרוני ונטול מושא. לטענת המקובלים רצון בני האדם מכיל את מושאו. לא כך, הרצון האלוהי, דחף טמיר ונעלם של גילוי ופיתוח.

– להגיע לכתר פירושו איון האני.

  • חכמה

– הספירה הראשונה שהתגלתה. גילוי החכמה הוא גילוי של נקודה, נטולת מימדים. זוכה לכינוי יש. מכיוון שהוא נטול מימדים זהו יש שאינו יש. בהתנסות מיסטית יחידי סגולה יוכלו להגיע אליה.

– הנקודה הזו היא מוצא כל הקווים, כל הקווים כלולים בפוטנציה בתוך נקודה זו. העולם כולו ריבוי קווי גבול הממסגרים את התופעות, הם המציאות על כל תופעותיה. כיצד הגלום אכן מופיע?

– איך מנקודת החכמה מתפתחת המציאות? האם היא מתגלה? החכמה כפוטנציה מתוארת כשרויה בתרדמה. הכתר, כרצון, כמו מקיש בה, דופק על פתחה. מכח זעזוע פנימי זה הנקודה מתבקעת ומתפרצת לקווי אורך ורוחב, הצטיירות ראשונה של מימדים.

– באיוב נאמר, "החכמה מאין תמצא"- מקורה באין.

– החכמה וגם הכתר קרויים מה. אין המחשבה משגת אותם, יש בכך להדגים את הא-פרסונאליות שלהן.

  • בינה

ההצטיירות הראשונה של המימדים. התבנית המטאפיזית הראשונה. כינויים לבינה: היכל, תבנית, שבה יש בחינה של גילוי. לכן, קרויה גם מי, יש אליה יחס פרסונלי.

"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" – משפט חיווי- מי ברא- הבינה.

"מי" בגימטריה זה 50 – 50 שערי בינה. "מי" הוא גם מילת שאלה יש בה גילוי ותהייה. החידתיות של הבינה כבר לא נכונה לגבי הספירות שמאחוריה

מהלך שלושת הספירות הראשונות:

– מהלך היררכי– כל מדרגה חושפת את מה שבעצמה עדיין לא נודע ושגנוז בה ובקודמותיה:

הכתר הוא נעלם מוחלט, החכמה היא גילוי ראשון- יש שאינו יש, ובינה היא כבר תבנית.

– שלוש הספירות הראשונות לא נודעות. כלולות כאחת, אין בהן ניגודיות- הבינה היא גילויה של החכמה.

היחס בין חכמה לבינה

הוא בעצם היחס הראשון בתוך האלוהות בין זכר לנקבה. נקודת החכמה היא הזרע האלוהי הראשון והבינה היא ההיכל בו הוא נקלט. היחס בין חכמה לבינה אינו יחס של ניגודים או קונפליקט, אלא יחס של השלמה (הבינה משלימה את החכמה). בינה מוגדרת כאם העולמות המטאפיזיים, בגלל יחסי הזוגיות בינה לבין חכמה בן זוגה. הבינה היא גילום של חסד ורחמים. יחד עם זאת, היא ראשיתו של הצד השמאלי, צד הדין, וככזו היא גם שורש התעוררות הדינים. לכן, באותיותיה שמה שם הויה בניקוד אלוהים. ממפגש של ייחוד וזיווג נוצרות התולדות- הספירות התחתונות.

שבע הספירות הספירות התחתונות:

"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה"- התחתונות נקראות אלה– כינוי רומז, לשון נוכח, מתגלה וניצב לפנינו ואנו רואים אותו בעינינו.

  • חסד

היד הפתוחה והמעניקה של האל. שפע אינסופי שאין בו התניה והגבלה. נגזר מהמונח החז"לי חסיד– חסיד הוא מי שנוהג לפנים משורת הדין, נותן לכל הנקרה בדרכו, בין אם הוא צריך ובין אם לא. הטבה בלתי מוגבלת. יסוד קונסטרוקטיבי. כוח דיפוזי, מתפשט בריבוי אינסופי ולכן גם אינו מתעצב לכלל צורה מסוימת, תופעה בעלת גדרות.

  • דין

היד הקפוצה של האל, נתינה בשעור ובמידה, לא יותר מדי, לא פחות מדי, לכן יש בדין אלמנט של צמצום והגבלה. בדין לפעמים גם גלום העונש. אם נמצה את האלמנט הזה עד תומו יש בדין גם פוטנציאל דסטרוקטיבי, מחריב, הרסני. כבר חז"ל קובעים שעל הדין לבד אין העולם עומד.

האלמנט הדסטרוקטיבי הזה מזוהה ע"י בעלי הקבלה עם שורש הרע, שאם יתגלה- יבצבץ מתוך הדין שטן או נחש, אלמנט דמוני הגלום בתוך האל. לעומת החסד הדיפוזי, הדין בעל הופעה צורנית, עזות, תוקף המכוון לתכלית מסוימת. הטענה היא שכל היצרים מקורם בדין, כי הם חותרים לתכלית מסוימת ללא התחשבות בגורמים שסביבם.

היחסים בין חסד לדין

– במפגש בין חסד לדין צץ לראשונה יחס של ניגודיות. כבר אצל חז"ל יש מודעות לניגודים. ידברו על מאבק שמתוכו גם צומח הסתרא אחרא.

– הספירות הללו ניצבות זו לעומת זו. הניגוד הראשוני בין טוב לרע בהוויה האלוהית מצוי בניגוד בין חסד לדין. כוחות אלה מתגוששים ביניהם כמו האיאונים בפלרומה- אלמנט גנוסטי.

  • תפארת

נמצאת בקו האמצע, הן אופקית והן אנכית. תחום אחדות הניגודים בעולם האלוהי (באופן כללי, כל עיקרון קו האמצע בספירות הוא כזה). תפארת מכונה גם רחמים. הרחמים, בניגוד לחסד חסר ההגבלה המיטיב כל, מתעוררים רק כלפי מי שראוי לרחמים, לכן יש בהם גם מימד של דין, של צמצום והגבלה. מכאן, שיכול להתקיים מפגש קונסטרוקטיבי בין חסד לדין. אחדות הניגודים בהקשר זה משמעה שכל אחד מההצדדים מביא את הייחודי לו ואלה מצליחים להתקיים זה לצד זה בשיתוף פעולה.

באיזה אופן המפגש בין חסד לדין בספירת תפארת הוא מפגש קונסטרוקטיבי?

שתי תשובות משלימות לכך:

  1. סוד הנהגת העולם– הקבלה מסתמכת על המאמר החז"לי לפיו מלכתחילה ברא האל את העולם ממידת הדין אך כשראה שהעולם אינו מסוגל לעמוד במידה זו, שיתף את מידת הדין עם מידת הרחמים. למה הכוונה? מאחר שאנו מלאים בעבירות, אם הקב"ה ידקדק עמנו יקפיד על מיצוי דין ולא יעלים עינו מהתנהגות בלתי ראויה, תתחייב עלינו כלייה. לכן שיתף הקב"ה את מידת הרחמים, כי הוא ברא את העולם לצורך קיומו ולא לצורך כליונו. מידת הרחמים מרככת את הדין וכך נוצרת הנהגה מאוזנת ומתאפשרים תשובה ותיקון. בסיפור הבריאה הראשון אין שם הויה, אלא רק שם אלוהים, מכאן חז"ל מסיקים ששם אלוהים מציין את מידת הדין של אלוהים והשם הויה מציין את מידת הרחמים שלו. רק מצירוף שני הכוחות הללו תולדות העולם יכלו להתקיים, שנאמר: " ביום עשות יהוה אלוהים ארץ ושמים".

בעלי הקבלה לקחו רעיון זה למשולש הפוך של יחסים: חסד-דין-רחמים. המשולש מציג תזה, אנטיתזה וסינתזה.

  1. עצם אפשרות קיום העולם– החסד הוא אמורפי. "עולם מחסד יבנה"- המסה המופשטת הקמאית של העולם. הדין הוא זה שמעצב את מסגרות קיומה ורק כאשר הדין בונה מסגרות אלו השפע של החסד יכול לזרום ולשכון בקרבן כנשמה בגוף.

המושג הקבלי מהמאה ה-16 עצמות וכלים מבטא רעיון זה: עצמות היא סובסטנציה, כלים הם מסגרות הקיום. כל העולם הוא מערכות כלים בתוכם רוחשת העצמות האלוהית. "אין לך דבר שאין בו נפש"- רבי יוסף ג'קיטיליה. יש קורלציה בין הכלי ממסגרת הדין לעצמות שמכוח החסד.

כוחות אלה, חסד ודין נועדו מלכתחילה לבוא לכלל מפגש. במפגש קונסטרוקטיבי הקיום מותנה.

מדוע לא התגלה אלוהים מלכתחילה בספירת תפארת? לצורך מה קיימים הניגודים בהוויה האלוהית?

– בקבלה יש יסוד היררכי, הכל מתגלה בהדרגה. התגלות העולם ביציאתו מהא"ס לא יכולה להיעשות אלא במבנה היררכי.

-יש כאן מעוין. קודקודו העליון- כתר. ממנו מתפצלים חסד ודין וקודקודו התחתון תפארת. הכתר גם הוא אחדות של ניגודים, אך ניגודים שטרם נתגלו. לעומת זאת, התפארת היא אחדות של ניגודים שנתגלו. לכן רק תפארת מתגלה כאחדות קונסטרוקטיבית.

– ברצות אלוהים להתגלות אי אפשר לו להתגלות אלא בניגודיו– שכן כל מה שמתגלה הוא סופי ומובחן. רעיון זה מתמצה אצל בעלי הקבלה בתהליך המתרחש בתוך האלוהות עצמה. אי אפשר להתגלות אלא בניגודי הטוב והרע שבו עצמו. לכן הרע הוא חלק אינטגרלי מתוך ההוייה האלוהית.

– האחדות האלוהית גילויה היפוכה- גילויה בריבוי. הריבוי הוא הגילוי הדיאלקטי היחיד של האחדות הטוטאלית.

– העולם האלוהי למרות ניגודיו מגיע לביטוי פונקציונלי משותף:

הספירות מכונות גם אספקלריות או מראות– בכל ספירה משתקפות כל חברותיה (מתבטא בלוח ספירת העומר- 49 יום). ניגודיות מהותית נטולת פשרה לא מצויה בעולם האלוהי- ההשתקפות של החסד בדין ושל הדין בחסד מפורר את הניגודיות ומרמזות על אחדות שמיועדת להתגלות. זה נכון הן לניגודיות זכר-נקבה והן לניגודיות טוב-רע.

  • השתלשלות העולם האלוהי בקווי אורך:

ימין: חסד (ברמות שונות)

שמאל- דין (ברמות שונות)

אמצע- מפגש הניגודים.

התפתחות הספירות עפ"י עקרון קו האורך מודגם בשני משלים:

  1. משל התהוות הדיבור:

שלבי התהוות הדיבור-

א. מחשבה חתומה וגנוזה, הבלחה אינטואיטיבית ראשוניתהחכמה כנקודה נסתרה נעלמה.

ב. התעוררות רוח חרישית בבית הגרון- יציאה מההיעלם לגילוי אך ללא דיבור, "קול דממה דקה"- בינה. תנועתיות ראשונית, אם כל העולמות הרוחניים, מקנה רוח חיים, תהליך ראשוני, אניגמטי של גילוי.

ג. הופעת קול– בליל קולות לא מובחן- תפארת. נמצאת במרכז הספירות הקרויות "אלה" (מחסד עד מלכות). אלה הוא כינוי רומז למשהו שכבר אפשר להצביע עליו ולומר "הוא".

ד. הקול הנשמע נחתך להגאים המצטרפים לתיבות ומשפטים- הופעת הדיבור, המאפשר תקשורת- מלכות . הדיבור מוציא מהכוח אל הפועל את מה שטמון בקול, ברוח החרישית ובקול. כאמור, הזהר אומר ,"הכל אחד"- בשלב זה גלומים כל השלבים הקודמים/כל הספירות הקודמות.

מתחת לספירת המלכות, משתרעים מרחבים קוסמיים לא-אלוהיים עצומים במבנה הדרגתי מתמשך. אחד מהעולמות הללו הוא היקום הפיזיקלי כפי שאנו מכירים אותו. המלכות היא אם/שורש כל העולמות הלא-אלוהיים. הדיבור הוא עיקרון של התגלות דבר לזולתו- "בדבר מלך שלטון" (ימה"ב)- שלטון מלך מתקיים בדברו. דיבור כסמל לביטוי תהליכים אונתולוגיים בתוך ההויה האלוהית.

  1. משל "אתה ואני"

הכתר– "הוא"- בגדר נעלם, גוף נסתר. יודעים שקיים, אך מציאותה נעלמה מעינינו, לא ניתן לנהל עימו דיאלוג.

תפארת– "אתה"- גוף נוכח, ניתן ליצור עימה דיאלוג, מושא לתפילתנו ("ברוך אתה אדוני").

מלכות– "אני"- ה"אני" מסמן את נקודת התפנית, הפיצול בין סובייקט לאובייקט. התחום בו האל מתייחס לעצמו כאל זולתו. כל העולמות שמתחת למלכות נובעים מהעולם האלוהי. בתוך האל כלול גם האחר שהוא זולתו. הרי ברור שהאל באינסופיותו מכיל בתוכו הכל- גם את האחר, גם את הסתרא אחרא. במקום בו חל הפיצול בין האל ולבין עצמו כזולתו שם נמצא האחר- במלכות. כשירצה לממש את הפיצול הזה כפי שהתגלה מלכתחילה בעצמו אל מחוץ לגבולו אז האחר יתממש במדרגות נמוכות יותר, בעולמות לא-אלוהיים.

  • חלוקה לפי קווי רוחב

כתר

חכמה                                                                בינה                                                      חסד                              תפארת                            דין                                                      נצח                                                                   הוד                                                                                                  יסוד                                                                                                                            מלכות

כתר-חכמה בינה: ראש הפיגורה האלוהית. ג' מוחין– 3 מוחות (יש המדברים על חכמה-בינה-דעת, כדי להוציא את כתר מהדיון).

חסד-דין-תפארת: זרוע ימין חסד, זרוע שמאל דין, אזור החזה והלב- תפארת. תפארת- מרכז העולם האלוהי. היא הגזע וכל הספירות המשתלשלות ממנה הן ענפי האילן.

– נצח-הוד-יסוד: נצח- רגל ימין, הוד- רגל שמאל, יסוד- איבר המין הזכרי

מלכות– הדמות הנקבית, איבר המין הנקבי.

  • מאפייני זכר נקבה בספירות
  1. מלכותשכינה, כנסת ישראל, הדמות הנקבית. הוויה של דין, בשל מעמדה ככלי, קולטת את השפע הזכרי האלוהי הזורם עליה להפרותה. הוויה פסיבית רצפטיבית. "אין לה משלה כלום".
  2. תפארת (ו-5 הספירות שסביבה)- הדמות הזכרית, המלך, המלך הקדוש, מלך מלכי המלכים, הקב"ה. עקרון החסד והרחמים. הדמות הזכרית ניכרת בזרימתה התמידית. אם אין מי שיקלוט, השפע הולך לכוחות דמוניים.

– היחסים בין הקב"ה למלכות הם יחסים ארוטיים של מלך ובת זוגו. כשסוד הייחוד מתקיים ביניהם רק אז מתגלה האל בפוריותו ונוצר שפע הזורם לעולמות התחתונים ומרבה את ברכת התולדות בגשמי וברוחני גם יחד.

– אם הזיווג לא מתקיים אז אין שפע, אין חיות, אלא טיפין טיפין. ואז העולמות נלחמים ביניהם על החיות הדרושה לקיום ונוצר קונפליקט. כל פעולת האדם צריכה להיות מכוונת לשם ייחוד, לשמש שושבין למלכה ולהביא אותה לחופתה, לקב"ה.

מלכות, לפי טבעה, נוטה מעט שמאלה. אם האדם לא עושה את הדרוש ממנו, אז המלכות נוטה שמאלה וזורם ממנה שפע של דינים מרים (החסד מתוק, הדין מר). אם יעשה אדם את הנדרש, יסיט אותה לקו האמצע, לקו אחדות הניגודים, ואז השפע האלוהי יזרום אליה וימתיק את דיניה. פעמים מלכות נוטה שמאלה (ריקה), פעמים נוטה לאמצע (מלאה)- לכן משולה ללבנה

מלכות היא נקבה כלפי מעלה (היא הקולטת והמקבלת), קרויה שבת– המקום אליו זורם השפע ובו הוא שובת, וזכר לפי מטה– מנהיגה עולמות תחתונים.

יסוד– ספירה זכרית מובהקת. יש בה זכריות בנתינה, אך נקביות כלפי מעלה וכן הלאה.

– המוטיב הגנוסטי: הספירות הם איאונים בפלרומה. המוטיב הנאו-אפלטוני: ההאצלה, העולם הוא אחד.

  • ארבעת העולמות (טרמינולוגיה שהופיעה במאה ה-14, אחרי הזהר)

מדרג היררכי:

  1. אצילות: האלוהות בהתגלותה, עולם הספירות.
  2. בריאה: עולם ההיכלות. המיסטיקן מפלס דרך אל היכל קודש הקודשים דרך ההיכלות השונים. אל ההיכלות מתפשטת החיות של שבע הספירות התחתונות (אלה). שלוש העליונות הן תחום בו אלוהים לא יודע את עצמו, מעבר לתחום ההשגה של הספירות התחתונות. ההיכלות הם גם אמצעי ביטוי וגם מכשיר פעולה של שבע הספירות התחתונות (מחסד ועד מלכות).
  3. יצירה: עולם המלאכים. המלאכים הם פרסונות רוחניות ללא גוף גשמי. עולם רוחני, אך לא אלוהי, לכן יש בו אחיזה מסוימת לרע.
  4. עשייה: מכלול הקוסמוס שאנו חלק ממנו. עולם עצום שבהכרתנו אין להשיג בו דבר, אך נמוך, גשמי, שככל שנרד במדרגותיו הוא נעשה גס יותר.

– עשר הספירות משתקפות בכל שלושת העולמות שמתחת לאצילות. הסטרוקטורה שלהן משתקפת גם בנפש האנושית.